גמרא יבמות

שני ציוויים של התורה מתנגשים. מתי אומרים 'הותרה' ומתי 'דחויה'? ומה יהיה הדין ביבום? מרש"י נראה לחלק בין התנגשות מובנית, כמו קרבנות היום בשבת, שזה היתר מוחלט, ובין התנגשות מקרית כמו טומאה שהותרה בציבור, שזו דחיה בעלמא. בפיקוח נפש ניתן להתלבט עד כמה הוא מקרי. אך יבום בפשטות צריך להיות 'הותרה' לחלוטין. איך נבין א"כ את התוס'? ואיך את המשנה של אבא שאול? ומה הקשר בין כוונה ביבום לכוונה בקדשים?

לפי התוס' דרכי נועם קיים גם כאשר עדין זקוקה לשאר האחים. דעת הרשב"א ושיטת רעק"א.

לפי תוס' ניתן ליביים נידה כשתיטהר, לפי הרא"ש אפשר גם לחלוץ לה לפי שתיטהר.

האם מותר ללבוש בגד שעטנז שלא לשם הנאה מהבגד? יש בדין זה מחלוקת וקושיות וסתירות, את כולן ניתן להסביר ביסוד אחד מבריק, אבל הוא אליבא דאביי ואנו פוסקים כרבאץ לכן אנו נדרשים לבאר מהו בעצם דין אינו מתכוון, ומתוך כך מתיישב הכל.

מותר לשים פתילי ציצית מצמר על בגד פשתן, כי 'עשה' של ציצית דוחה 'לא תעשה' של שעטנז. ואומר הרמב"ם שמותר ללכת עם בגד כזה רק בשעת חיוב ציצית - ביום ולא בלילה. אך ר"ת סובר שכיוון שהבגד מחוייב בציצית מותר ללכת איתו תמיד, גם כשלא מקיימים מצווה. ונראה ששורש מחלוקתם בהבנת גדר מצוות ציצית, האם היא מצווה על הגברא או על החפצא. מתוך מחלוקת זו יוצאת גם נפק"מ לאדם שנקרעה לו הציצית ולא יכול לתקנה - האם יש עניין להוריד את הבגד?

שיטת רש"י תוס' ורמב"ם במקור לנאמנות עד אחד במיתה. מחלוקת רש"י ותוס' לגבי המקור לנאמנות עד אחד באיסורים. מחלוקת רש"י תוס' ורשב"א האם נידה היא ערווה.